כשחקן כדורגל נושך
מדוע סוארס, כוכב נבחרת אורוגוואי נושך שחקנים ואיזו גישת טיפול עשויה לעזור לו? צופים רבים ברחבי העולם השתוממו לראות במהלך משחקי המונדיאל את כוכב נבחרת אורוגוואי, לואיס סוארס, נושך את ג'ורג'יו קייליני, שחקן נבחרת איטליה. זו פעם שלישית בארבע שנים שהמצלמות תופסות את סוארס נושך שחקן יריב. זה החל בנובמבר 2010, במשחק הגדול בליגה ההולנדית בין איאקס, בה סוארס שיחק לבין איינדהובן כאשר הוא נשך את באקאל בצווארו. זה המשיך בנשיכה המפורסמת של סוארס במדי ליברפול בזרועו של ברניסלאב איבאנוביץ' במשחק נגד צ'לסי באפריל 2013. ונמשך במונדיאל 2014 בו הוא שוב נתפס נושך. בעבר האורוגוואי ספג עונש השעיה ארוך והתנצל באופן פומבי, ומאז שיקם בקושי ובהדרגה את תדמיתו.
למה סוארס שוב נשך? סביר להניח כי אם היה בעל שליטה מינימלית על ההתנהגות שלו היה בוחר להימנע מכך. אחרת קשה להבין מדוע יסכן את הנבחרת שלו ויקלקל לעצמו את כל מה שהשיג בעמל רב. בעידן הפרסומות הנזק שהוא גורם לעצמו הוא גם כלכלי, כאשר חברת אדידס כבר הודיעה כי תשקול את המשך העבודה עמו. בשביל להבין את סוארס אנו צריכים להבין גם את עצמנו ואת המנגנונים האוטומטיים המופעלים אצל כל אחד מאיתנו ברגעי דחק. חלקנו מופעלים ופועלים באופן מהיר ולא מודע ברגעים אלו וחלקנו מצליח להיות עם יכולת בחירה גבוהה יותר כיצד להגיב ברגעי הדחק. רגעים אלו שונים עבור כל אדם ומורכבים מתמהיל ייחודי הממקם אותנו במקום מורכב, טעון ומאתגר.
בגישות טיפול שונות כמו הפרזנט תרפי והגשטאלט אנו מאפיינים כל רגע בחיינו על 3 צירים של מערכות יחסים. מערכת יחסים שלי עם עצמי, שלי עם האחר ושלי עם הסביבה. במקרה של סוארס במשחק מול נבחרת איטליה ההיבט הסביבתי אופיין בהשתתפות במשחק גורלי, שייקבע אם הנבחרת שלו תעלה לשלב הבא. 3 מיליון אורוגאיים תלו בו את עיניהם ועוד מיליארד איש צפו בו דרך מסכי הטלוויזיה. בהיבט הבינאישי הוא נמצא במאבק פיזי עם מגן נבחרת איטליה על מקום ברחבה וספג רגע לפני הנשיכה מכה בפניו מאותו מגן. בהיבט התוך אישי קשה לנו לדעת וניתן רק לשער.
ידוע לנו שספורטאים רבים מצליחים במצבי לחץ לפעול באופן הגיוני ולהימנע מהתנהגות תוקפנית או הרסנית כפי שנהג סוארס. אם כך מדוע הוא עשה זאת? אנו יוצאים מנקודת הנחה שההתנהלות הייחודית של כל אחד מאיתנו בעולם היא תולדה של הרגלים שהתבססו להם בעקבות מכלול החוויות שחווינו בחיים. חוויות אלו ארגנו את החוויה הפנימית שלנו שדרכה אנו פועלים, חושבים ומרגישים. אם בטיפול מתאפשר מגע ישיר עם ארגון החוויה הפנימית והלא מודעת אנו יכולים באמצעים מסוימים גם לשנות הרגלים. מחקרים מלמדים שחוויות משמעותיות ומיטיבות בטיפול או בחיים יכולות לשנות מאפיינים של ההולכה העצבית במח באופן המשנה את הדרך בה אנו רואים את העולם ומתנהגים בו.
הנשיכה היא דרך ביטוי נפוצה אצל רוב הילדים בגילאי עשרה חודשים עד שנתיים .במקרים מסוימים כשהפעוט עדיין לא מדבר וחווה קושי הוא עשוי לנשוך מתוך תסכול על אי-יכולתו להתבטא במילים.
אנו יודעים מעט על קורות חייו האישיים של לואיס סוארס. הוא גדל כילד אמצעי למשפחה ענייה בת 7 אחים בצפון מזרח אורוגוואי. כשאמו מצאה עבודה בתחום הניקיון בעיר הבירה כל המשפחה נאלצה לעזוב לשם. לואיס בן ה-7 התעקש לא לעזוב ואף נשאר עם סבתו במשך חודש כשכל המשפחה כבר עברה לעיר הגדולה.
בראיון שערך לו, לאחרונה, כתב של אתר חדשות בריטי הוא מספר שלא הצליחו לשכנע אותו לעזוב אז הוא נשאר. כבר כאן אנו יכולים לשער את האופן בו ארגון החוויה של לואיס הצעיר עוצב. כנראה שהיה ילד מאוד עקשן ולהוריו היה קשה לעמוד מולו. ההורות שחווה אולי נתנה לו להבין שאם הוא מתעקש מאוד על דבר מה הוא יכול להשיג אותו. ייתכן שההורים לא עמדו בלחצים של ילד בן 7 וניתן רק לשער כיצד חש כשלבסוף הם לא לקחו אותו איתם לעיר הגדולה.
כעבור חודש הוא הסכים להצטרף למשפחתו, אך חווה קשיי הסתגלות רבים שהתאפיינו בעיקר בדחייה חברתית. בגיל 9 הוריו התגרשו. אירוע זה היה עבורו נקודת שפל שבעקבותיה לא הצליח להשתלב בתוך בבתי ספר עד גיל 15.
כיוון שאנו יודעים רק מעט על תקופת הינקות של לואיס הפעוט, אנו יכולים רק לשער שכדי לשרוד בתוך מציאות משפחתית ענייה ומרובת ילדים הוא השתמש, כפעוט, בשיניו, אשר עד היום הן בולטות וגדולות הרבה מעל הממוצע. כך הנשיכות היוו עבורו, מפלט לבטא את הכעס שלו ולעמוד על שלו. כמו כן יתכן שחוויות הילדות המורכבות בהמשך חייו לא אפשרו לו לפתח מנגנוני ויסות מספקים כך שיוכל להימנע מנשיכות בגילאים מבוגרים יותר.
אבל מעבר להכל, כנראה, התבססו בתוכו הרגלים ואמונה שיש רגעים בחיים בהם הוא חייב להפעיל את נשק יום הדין כדי לשרוד. ייתכן שהנשיכות אכן סייעו לו כך לשרוד, למשל, את ההצקות שחווה בימי ילדותו בבירת אורוגוואי אליה משפחתו עברה. היום מקרי הנשיכות החוזרות מרמזים שבתוך סוארס עדין שוכנת אמונה שמדווחת בינו לבין עצמו שבשביל לשרוד הוא צריך לתקוף. לרוב הוא מצליח לווסת את ההתנהגות, אך ברגעים מסוימים הוא שב להרגל הינקותי שלו ובלי שהוא מספיק להיות מודע לכך ולבחור בדרך אחרת לפעול הוא פונה לנשיכה.
סוארס יכול להיתרם מטיפול בו הוא יוצר מגע עם החלק בו שרוצה לנשוך ועם התוקפנות והכעס שעולים בו כאשר הוא נאבק על מקום בחייו בין אם זה מקום במשפחה ובין אם זה בתוך הרחבה בכדורגל.
פסיכותרפיה המערבת גוף אף יכולה להציע לו לחוש זאת על ידי נשיכה של חפצים שונים ואף בובות. תהליך הדרגתי המביא להכרות קרובה ואינטימית עם התחושות התוקפניות בתוך סביבה טיפולית מזינה, מכילה ובטוחה עשויה ליצור ארגון מחודש של החוויה הפנימית שלו. כך במקום הדחקה של תמות נפשיות מורכבות והענשה עליהן, מתאפשרת נוכחות מודעת עם אותם חלקים שהיו לא מודעים. מגע ועיבוד של אותן תמות, יכולות להביא לאיבוד הכח שלהן, כך שבפעם הבאה שיעלה בסוארס צורך לנשוך הוא יוכל להיות עם יותר אפשרויות בחירה ופחות לפעול באופן אוטומטי.
